זהו, אחרי 3 שנים של עבודה מסמכים , מבחנים, בדיקות רפואיות והמון התלבטויות וריבים, יום בהיר אחד קיבלנו את הויזה! 

חצי מאיתנו נושם לרווחה ומרגיש שהנה עוד רגע מתגשם החלום והחצי השני (להלן אני) מרגישה ש עולמי חרב עלי, ועלי להחליט האם ללכת בעיקבות בן זוגי ולהשאיר מאחור חיים שלמים הכוללים משפחה, חברים קריירה ותוכניות לעתיד...או... להמשיך בחיים המוכרים והלא רעים ובכך להרוס לשותף את החלום ממש בכניסה לארץ המובטחת. 

ההסכמה שלי לצאת להרפתקאה היתה מותנית בהגדרה כי אנחנו יוצאים לשנתיים על מנת לבדוק , אני מבחינתי נותנת ניסיון אמיתי ואז נבחון מחדש ונחליט , זאת הדרך היחידה שהצלחתי להתמודד עם החלטה כזו שמשפיעה עלי על הילדים ועל הורי שלוקחים חלק נכבד בחיי הילדים, והילדים בחייהם. 

חמישה חודשים מאוחר יותר המסע מתחיל,ב ן זוגי האיש שחלם וביצע יוצא לדרך ככוח חלוץ לחפש עבודה ומקום לגור ולארגן את תחילת שארית חיינו (על פי משנתו...) ואני ושני הילדים בני 8 ורבע ל5- מתכוננים למסע הארוך. 

אני רק יכולה לנסות לדמיין את הקשיים אשר עמדו בפניו, לבד בארץ חדשה ללא שום קצה חוט . באשר לי , אני נשארתי בהתמודדות הלא פשוטה של חיי היום יום המהולים בפחד מהלא נודע ולקראת פרידה קשה מהורים. 

אחרי ראש השנה הצטרפנו, הילדים ואני ל אבא שמצא כבר עבודה ובית . 

שלא כמו רוב המהגרים לאוסטרליה מצאנו עצמנו חיים בעיירה די קטנה ללא קהילה ייהודית וללא ישראלים שיהוו לנו כ"תחליף" למשפחה , חיים את החיים האוסטרליים האמיתיים . 

הגענו ממש יומיים לפני סוף הטרם השלישי לפני חופשה של שבועיים ולכן ממש ביום הראשון הסתובבנו בבתי הספר. 

היום הראשון ללמודים הגיע ואנחנו קופצים למיים. 

הרבה התלבטנו בשאלה אם ללמד אנגלית לפני או להיזרק למיים הקרים ללא שפה. לאחר התייעצויות והערכת מצב החלטנו שלימוד אנגלית רק יוסיף לחץ בזמן ההמתנה. במבט לאחור, הייתי חושפת יותר את הילדים לשירים וסרטים באנגלית ולא יותר. 

אנו מגיעים לבית הספר בתחילת הטרם האחרון שאורכו 9 שבועות ללא אנגלית בכלל .רון שהתחיל בארץ כיתה ג' (למשך 10 ימים שלמים) משובץ לכיתה משולבת ב-וג' . בדיעבד נודע לי שברגע שנכנסנו לכיתה היה הרגע בו נודע למורה (שממילא רק מלאה מקום ) שמגיע אליה תלמיד שאינו דובר אנגלית. 

עוד בישראל היה לי ברור כי בחצי שנה הראשונה אני שהייתי רגילה לעבוד מהבוקר עד הערב לא אוכל אפילו לחפש עבודה, קודם עלי לדאוג שהילדים יסתדרו במסגרות ואז יבוא אלינו לטובה שוב החופש הגדול בו אבלה עם הילדים כל היום...וזה המסר שאיתו באתי: אני פה לרשות ילדי בבית הספר ובגן , גישה שעזרה לכולם לילדים, לבית הספר ולי כאמא. 

בתוך בית הספר נמצא גן ילדים , סידור ממש נוח מבחינת התארגנות. 

נכנסתי לגן הצגתי את עצמי ובלי שאלות מיוחדות נתנו לי טפסים למלא וזהו... הגן פתוח 4 ימים ושעות הפעילות מחולקות לשתיים בין 9:00 ל11:30 ובין 12:15 ל15:30 . ולדן יש מקום רק בצהריים.הגישה היתה מאוד שונה ממה שאני מכירה מישראל כאילו מי שבא בא ומי שלא לא, הוא ניתן יותר כשירות לקהילה ופחות כמוסד פדגוגי כמו שאני מכירה מהארץ. הילדים נמצאים בגן, ישנן פינות פתוחות והילדים "זורמים" בתוך הפעילות , בסוף מתקיים מפגש של סיפור ושירים ... 

הדבר הראשון אליו צריך להתרגל בבית הספר היא התלבושת האחידה, במבט ראשון זה מבהיל, נוגד את כל תפיסת העולם אך במבט לאחור - תודה לאל שיש תלבושת אחידה, לפחות מבחינת המראה נתמעים בנוף...ועוד דבר קטן, למורה לא קוראים בשם אלא מיסיס פייפר... אבל מכיוון שמעולם לא אכלנו מאותו מסטינג, התרגלנו... 

בשבוע הראשון חילקנו את זמננו אני ושני הילדים בין 9:00 ל12:00 בכתה של רון כאשר אני מחלקת את הקשב בין תרגום לרון כל מה שקורא בכיתה לבין העסקת דן כדי לא להפריע יותר מידי למהלך התקין של הכיתה, ובין 12:15 לשלוש בגן של דן, כשרון ודן משחקים יחד,ללא שום גירוי להשתלב בין הילדים האחרים ולהיחשף לשפה האנגלית... 

את השבוע השני כבר בילינו כולנו בבית הספר... את רוב שעות היום (יש לציין כי המורה קיבלה את זה יפה יחסית ). 

לקח בבית הספר מספר ימים להתארגן לכך שילד שאינו דובר אנגלית נמצא בין שורותיהם, על ישראל הם אף פעם לא שמעו ועיברית נשמעה כשפה מוזרה ומצחיקה. 

המורה לחינוך מיוחד לקחה את הטיפול ברון היא עבדה איתו וניסתה לעזור כמה שאפשר אך גם היא כמו כולם מעולם לא קלטה ילד שאינו דובר את השפה ואינו מכיר את התרבות... 

בשבועיים הראשונים כל אחד עשה כיכולתו, המחנכת , המורה לחינוך מיוחד ואני שחזרתי שוב לכיתה ב'. 

לאחר שבועיים הגיעו לבית הספר מפקחות מטעם משרד החינוך במסגרת תכנית אי אס אל (אינגליש אז סקונד לנגוויג) ועשו קצת סדר בבלאגן, מכיוון שאין אדם אחר שיכול למלא את התפקיד של מורה ,נבחרתי אני להיות המורה , עברנו על מערכת הלימוד ויצרנו סדר יום חדש, הן גם ניפגשו עם צוות הגן דיברו עם המנהלת וסידרו שדן יצטרף לקבוצת הבוקר, כך מצאתי את עצמי מבלה חצי יום בין הגן לבית הספר ובחצי השני ביליתי עם דן בבית ורון נשאר לבד בבית הספר. 

כך נמצא פתרון להשתלבות הילדים , לנפש הפולניה שלי ואפילו מצאתי עבודה חלקית בכלל מבלי להתכוון - יש כאן: 

כולם מרוויחים.WIN WIN SITUATION 

דן, התרגל למסגרת יפה, נפרד רוב הפעמים ללא בעיות מיוחדות. בהתחלה התנהל בחופשיות במרחב לבדו ללא שפה ותקשורת אך מבין את הסביבה והמגבלות, אני בזמן שלא הייתי בית הספר התמסרתי לעבודות בגן, גזרתי, צבעתי , תייקתי, עשיתי כל מה שהתבקשתי במטרה לאפשר לצוות לעבוד אחד על אחד עם דן, אחת הגננות לקחה על עצמה את העבודה, אך כל הצוות נרתם למשימה באהבה וברצון ולקראת סוף הטרם היה ניתן להבחין כבר באינטראקציות עם ילדים אחרים. 

רון הפך לחלק מהכיתה הילדים בכיתה שיחקו תפקיד משמעותי בקליטתו, מלאי התלהבות ורצון לעזור . בזמן שכל הילדים סבבו מסביב רון בניסיון להרשים אותו בלטה מחווה מיוחדת במינה:אחת הילדות ניגשה לחדר מחשבים והוציאה מהאינטרנט את הא-ב העיברי כתוב באותיות עיבריות ולועזיות , מחווה של רגישות ומחשבה יצירתית, המחנכת תלתה את זה על הלוח ונתנה מקום וזמן לרון לספר על עצמו . 

למרות כל זאת רון מצא קושי מסויים דוקא במסגרת ההפסקות, פתאום כל הכיתה מפוזרת ורון לבד... אז יחד עם המורה חשבנו על פתרון, המורה לקחה על עצמה לסדר תורנות של ילדים שיעזרו לו, הילדים היו מלאי רצון טוב אבל לפעמים קצת יתר על המידה לדוגמא: יום אחד כאשר הגעתי לביה"ס בזמן ההפסקה ראיתי את המראה הבא: רון הולך הלוך ושוב עם עצמו ומאחוריו הולכת ילדה הוא פונה שמאלה והיא אחריו, הסתכלתי כמה דקות עד ששאלתי מה קורה, הילדה אמרה לי שהיא דואגת לרון... בסופו של דבר, כדור פותר את הבעיה... רון הביא כדור ומייד הפך למרכז העיניינים... 

אני המשכתי לעבוד עם רון ודן ולאט לאט השפה נקלטת... ברגעים קטנים רואים את ההתקדמות מבינים שלמרות שהשפה עדיין לא שגורה בפיהם הם מבינים מה קורה מסביבם... 

דבר אחד מאוד בולט שניתן להבחין בו הוא שאין אלימות בבית הספר. ילד חדש אשר נמצא במצב של חולשה עקב חוסר היכולת שלו לתקשר עלול להיות במובנים רבים קורבן להתבריינות זה היה החשש הגדול שלי כאמא, הייתי מוכנה לכל תסריט קשה ולהפתעתי (ואני מתפללת שלא אתבדה) ההיפך היה הנכון. 

הילדים שהם ילדים כמו כל הילדים בעולם חיים בסביבה שמוקיעה אלימות, המורים נמצאים בשטח ואם רק מתעוררת בעיה הילדים פונים ולמורים יש כלים וסמכות לפעול. 

אני מחכה כבר שתתחיל השנה, שהילדים יקלטו מחדש ויכנסו למסגרת קבועה וארוכה, אני מאמינה כי לא ירחק היום מתחילת השנה והילדים ידברו אנגלית יותר טוב ממני...וכך אני אוכל להתפנות לחפש עבודה... 

זהו, לאחר כמעט 3 חודשים אני יכולה להגיד שהחיים פה טובים שקטים ושלוים, צריך להיפתח לאפשרויות ולהשקיט את הנפש החשדנית שסיגלנו במשך כל שנותינו ולגלות שאם משהו מצליח זה לא בהכרח על חשבונך, כאן יש מקום וכבוד לכולם... 

איני מנסה לצייר תמונה וורודה, יש גם רגעים קשים, אין לילה שאני לא חולמת על הביית בישראל ועל ההורים היקרים שלי ... ועדיין אנחנו זרים, המילים נתקעות ולפעמים מרגישים כמו אידיוטים וכמה פעמים שמצאתי את עצמי מתפרצת לתור המנומס והסבלני...(פאדיחה) . והערך שגדלתי עליו באהבת המולדת, עדיין אני מרגישה בתוך בועה, מחוברת לאמא במייל כל יום , דף הבית הוא ווי נט וכשיש שקט, שומעים גל"צ. 

סיוון ואריה בניש 
sabenesh@gmail.com



לפרטים וייעוץ ראשוני צרו קשר

03-6134244

השאירו פרטים מלאים ונדאג לחזור בהקדם לספק לכם מענה מקצועי ואדיב

עמוד הפייסבוק של קנגורו שירותי הגירה עמוד הגוגל+ של קנגורו שירותי הגירה הפרופיל של עו”ד ליסה סגלוב בלינקדין